סיפור גרעין "החוצבים" כפי שסופר על ידי רותי בטר בטקס חג הקיבוץ תשע"ד
שפת הקיבוץ
"אנחנו מעט בחורות, אבל עם הרבה ביצים! "- המשפט של צוות הלולניות של הקיבוץ, בראשות רחל רוכמן, שהיה כל פעם 'משכיב' את הקהל בטקסי חג הביכורים.
"ארמריטר" - מנת השבת בכל ארוחת בוקר בכל בית ילדים, לאורך כל שנות הלינה המשותפת. מדובר בלחם לבן, טבול בביצה וחלב ומטוגן במרגרינה. כיוון שהיה ברור שבלי "ארמריטר" השבת איננה שבת, נמשכה המסורת גם בשנים בהן כבר לא הייתה לינה משותפת, אך עדיין כן הייתה בחדר האוכל ארוחת בוקר מרכזית של שבת, שגם היא פסה בינתיים מן העולם.
"בית המכשפה "- על גבעת להבות, במרכזה, נותר על כנו מגדל בטון דו-קומתי, שבדידותו ומצבו הפיסי המעורער, יחד עם המורשת הייקית של אגדות האחים גרים, זיכו אותו בכינוי "בית המכשפה". המגדל היה אתר פופולארי מאוד בטיולי הילדים לוואדי, וגורמי הביטחון של אז (קרי – ג'קי שחם) קראו לו גם "הנוקטה".
"דייסת אורז וצימוקים על חלב מלא!" - זו הייתה 'קריאת הקרב' המפורסמת של החברה רות פומרנץ, עת שימשה מבשלת במטבח הקיבוץ, כשרצתה לקרוא לחברים לבוא לאכול. בתקופת הצנע ההיא, הייתה קריאה מעין זו מקבילה להכרזה בת ימינו לבוא לארוחת-חינם של סטייק וצ'יפס...
"וואדי אלף הרכבות "- כך כונה נחל העורבים (וואדי גראבה) ע"י ראשוני הקיבוץ בגלל השאון העז שהקים כשזרם בחורף, בימים שעדיין לא היה לו ערוץ מסודר ולא אגני איסוף ברמה, המקטינים היום משמעותית את הזרם.
"חוליות "- שם נרדף ללפתניות (כלי להגשת הלפתן). לפתניות הפלסטיק הראשונות שהופיעו על שולחנות האוכל בלהבות, היו מתוצרת קיבוץ שדה נחמיה, ששמו השני היה חוליות. לפיכך הפך כינוי זה לשם גנרי לכל הלפתניות שהגיעו ללהבות, גם אם מקורן היה בבייג'ינג.
"חישווארון "- מותג ומושג מקומי, בו השתמשו חברות בלבד בשנות ה- 50 וה- 60 בעונת החורף. כיוון שמבחר פריטי הלבוש שברשותן היה מאוד צנוע, ולהופיע תמיד באותה חולצת צמר או אותו סוודר העיד על חוסר מודעות אופנתית, התחכמו הבחורות והמציאו (או שמא אימצו) מעין צווארון סרוג שחובר בלחצניות אל מפתח הצוואר של הבגד העליון. כך נוצר הרושם כאילו יש מתחת לבגד זה עוד חולצה. למהדרות במיוחד, היה אוסף שלם של חישווארונים בצבעים שונים, והן יכלו ללבוש כל יום 'חולצה' אחרת.
"מרכזייה "- המרכזייה - מקלֵט מרכזי, ממנו נמתחו כבלים לכל חדר בקיבוץ. המקלט היה מכוון על ארבע תחנות, ובמרכזייה אפשר היה לברור בין התחנות השונות. המרכזייה נפתחה והופעלה ב-1955 על ידי החבר יוחנן מאר, בעזרתו של חבר נוסף שהמשיך להפעילה לאחר שיוחנן עזב את הקיבוץ ב – 1960. המרכזיה נסגרה ב-1963, עם קניית מקלטי רדיו לחברים.
"קופסת הקונפייטרים "- בכל קיבוץ הייתה 'קופסה נגד תינוקות', ובלהבות הבשן היא הייתה בארון מרפסת המרפאה. על פי מסורת האגדות המקומיות, הרי שכאשר מרכזת ועדת חינוך חשבה שאין במצאי מספיק תינוקות, היא הייתה ניגשת עם מחט ומחוררת את הקונפייטרים (קונדומים) – ככה באו רוב ילדי להבות לעולם.
..תודה לעופר מיכאלי....
כתב:יוסי רונן
"ארמריטר" - מנת השבת בכל ארוחת בוקר בכל בית ילדים, לאורך כל שנות הלינה המשותפת. מדובר בלחם לבן, טבול בביצה וחלב ומטוגן במרגרינה. כיוון שהיה ברור שבלי "ארמריטר" השבת איננה שבת, נמשכה המסורת גם בשנים בהן כבר לא הייתה לינה משותפת, אך עדיין כן הייתה בחדר האוכל ארוחת בוקר מרכזית של שבת, שגם היא פסה בינתיים מן העולם.
"בית המכשפה "- על גבעת להבות, במרכזה, נותר על כנו מגדל בטון דו-קומתי, שבדידותו ומצבו הפיסי המעורער, יחד עם המורשת הייקית של אגדות האחים גרים, זיכו אותו בכינוי "בית המכשפה". המגדל היה אתר פופולארי מאוד בטיולי הילדים לוואדי, וגורמי הביטחון של אז (קרי – ג'קי שחם) קראו לו גם "הנוקטה".
"דייסת אורז וצימוקים על חלב מלא!" - זו הייתה 'קריאת הקרב' המפורסמת של החברה רות פומרנץ, עת שימשה מבשלת במטבח הקיבוץ, כשרצתה לקרוא לחברים לבוא לאכול. בתקופת הצנע ההיא, הייתה קריאה מעין זו מקבילה להכרזה בת ימינו לבוא לארוחת-חינם של סטייק וצ'יפס...
"וואדי אלף הרכבות "- כך כונה נחל העורבים (וואדי גראבה) ע"י ראשוני הקיבוץ בגלל השאון העז שהקים כשזרם בחורף, בימים שעדיין לא היה לו ערוץ מסודר ולא אגני איסוף ברמה, המקטינים היום משמעותית את הזרם.
"חוליות "- שם נרדף ללפתניות (כלי להגשת הלפתן). לפתניות הפלסטיק הראשונות שהופיעו על שולחנות האוכל בלהבות, היו מתוצרת קיבוץ שדה נחמיה, ששמו השני היה חוליות. לפיכך הפך כינוי זה לשם גנרי לכל הלפתניות שהגיעו ללהבות, גם אם מקורן היה בבייג'ינג.
"חישווארון "- מותג ומושג מקומי, בו השתמשו חברות בלבד בשנות ה- 50 וה- 60 בעונת החורף. כיוון שמבחר פריטי הלבוש שברשותן היה מאוד צנוע, ולהופיע תמיד באותה חולצת צמר או אותו סוודר העיד על חוסר מודעות אופנתית, התחכמו הבחורות והמציאו (או שמא אימצו) מעין צווארון סרוג שחובר בלחצניות אל מפתח הצוואר של הבגד העליון. כך נוצר הרושם כאילו יש מתחת לבגד זה עוד חולצה. למהדרות במיוחד, היה אוסף שלם של חישווארונים בצבעים שונים, והן יכלו ללבוש כל יום 'חולצה' אחרת.
"מרכזייה "- המרכזייה - מקלֵט מרכזי, ממנו נמתחו כבלים לכל חדר בקיבוץ. המקלט היה מכוון על ארבע תחנות, ובמרכזייה אפשר היה לברור בין התחנות השונות. המרכזייה נפתחה והופעלה ב-1955 על ידי החבר יוחנן מאר, בעזרתו של חבר נוסף שהמשיך להפעילה לאחר שיוחנן עזב את הקיבוץ ב – 1960. המרכזיה נסגרה ב-1963, עם קניית מקלטי רדיו לחברים.
"קופסת הקונפייטרים "- בכל קיבוץ הייתה 'קופסה נגד תינוקות', ובלהבות הבשן היא הייתה בארון מרפסת המרפאה. על פי מסורת האגדות המקומיות, הרי שכאשר מרכזת ועדת חינוך חשבה שאין במצאי מספיק תינוקות, היא הייתה ניגשת עם מחט ומחוררת את הקונפייטרים (קונדומים) – ככה באו רוב ילדי להבות לעולם.
..תודה לעופר מיכאלי....
כתב:יוסי רונן
בני הקיבוץ הכינו ממים על להבות. תהנו!
זיו מרום מספר על יום העבודה הראשון שלו במדגה: "כל דייג מכיר את הפרצוף של מאיר שאתה יודע שהוא עובד עליך, אבל אתה הולך בכל זאת. תשאלו את הדייג שנסע לקנות אבקת חשמל לחמצניות, תשאלו את מי שמיין בין סרטנים טובים ורעים, תשאלו את מי שרדף אחרי הדג המוביל ואת הילד בן התשע (השם שמור במערכת) שנשלח להביא את הג'יפ שחנה רחוק"
עם הקמת הקיבוץ במקומו הנוכחי (סתיו 1947), היה צורך דחוף להתחיל ולבנות את המשק. לשם בניית הבתים, היו חייבים להשתמש במכשיר איזון (נבליר) אשר משמש מהנדסים למדידות השטח, וכן לחישובים הנדסיים, כמובן שבקיבוץ שלנו לא היה מכשיר כזה
סיפורים נוספים אפשר למצוא ב"גלריה" בתפריט הימני, בסרטוני הוידיאו.