יוסי עוזרד - קיבוץ ברלין

 באמצע חודש יולי שנת 1970 נפגשתי עם איציק גבאי במועדון לחבר. איציק היה אז מזכיר הקיבוץ.

כמה ימים קודם לכן השתחררתי מהשרות הצבאי. איציק שאל אותי: " אז מה התוכניות שלך בחור צעיר?"

ואני לא התלבטתי לרגע: "החלטתי לעזוב.. " יריתי את תשובתי.

איציק נשען לאחור בכיסאו ועל פניו מבט מופתע וכעוס: "ומה תעשה בעיר? מי מה תחיה?"

אני: "חשבתי ללמוד תיאטרון.." אמרתי בחוסר ביטחון.

איציק, מבט ממזרי בעיניו: "תיאטרון? שאלתי ממה תחיה? מה אתה רוצה להיות שחקן, קומיקאי?"

אני מבויש ולא בטוח: "כן, לא יודע.. אני רוצה.. ללמוד תיאטרון."

איציק: "טוב, הבנתי אבל מאיפה תשיג כסף ללימודים? על לימודים צריך לשלם?"

אני: "לא יודע, אני אמצא עבודה ואחר כך נראה.."

איציק: "תחשוב טוב על מעשייך, החיים בעיר זה לא צחוק, לא הולכים לחדר האוכל ויש מנות על השולחן! אתה יודע מה תיקח כמה חודשים חופש ואז נדבר שוב.. אבל גם את החופש הזה צריכה שיחת הקיבוץ לאשר. בינתיים תעבוד כמה חודשים במטבח."

אני: "אני לא רוצה שנת חופש, אני רוצה לצאת ללימודים עכשיו, מכיוון שאין סיכוי שהקיבוץ ישלח אותי ללמוד תיאטרון אז החלטתי לעזוב." הפעם כבר דברתי בטון סמכותי של מפקד פלוגה בצבא.

איציק: "חבל מאד... באמת חבל אתה אפילו לא נותן לנו צ'אנס. ומה אומרים ההורים שלך?"
 
3 ימים אחרי שהשתחררתי עזבתי את הקיבוץ. ב 1971 התחלתי ללמוד תיאטרון בסמינר הקיבוצים.
אחרי מלחמת יום הכיפורים המשכתי את לימודי התיאטרון באוניברסיטת ת"א וסיימתי תואר ראשון ואחר גם תואר שני ללא כתיבת תזה.
בתחום התיאטרון בקושי עסקתי, למעט תקופה קצרה כמבקר תיאטרון של העיתון "חדשות" ושל גלי צה"ל.
 
הרצון לכתוב היה תמיד אבל נדחה משנה לשנה.
לפני 6 שנים לאחר שהקמתי משפחה חדשה והתבססתי כלכלית התיישבתי ברצינות להגשים את החלום.
הספר "קיבוץ ברלין" הוא תוצר שש השנים האחרונות.
בעוד כמה חודשים אני מתחיל ספר חדש. הנושא יהיה שונה לחלוטין.
דבר אחד לא ישתנה, החינוך הנפלא שנתן לי הקיבוץ, האהבה של הורי ותבנית נוף מולדתי הגליל עליון.

"קיבוץ ברלין" חלקו מתבסס על שהתרחש במציאות, חלקו הוא בדיה.
לחברים שיקראו אני מציע להתעלם ולא לנסות לחפש מי זה מי.
לדעתי גם חוקר במחלקה לזיהוי פלילי לא יוכל לתת אבחנה ברורה שכזו.
מקווה שתיהנו.

יוסי
 
 

ליסה שילוח-עוזרד מראיינת את יוסי עוזרד על ספרו "קיבוץ ברלין"
 
כשיוסי עוזרד ניגש למלאכת כתיבת הספר "קיבוץ ברלין", הוא נסגר בחדר העבודה בביתנו והקליד בסערה עשרות אלפי מילים לתוך המחשב כמעט ללא הפוגה. בתום ארבעה חודשים הוא בישר לי "אני חושב שסיימתי את הספר. נשאר לי רק לעשות הגהות. תקראי ותגידי לי מה דעתך."
בחמש וחצי השנים שחלפו מאז, הוא כתב (ואני מצדי קראתי) עשרות דראפטים נוספים של סיפור שהלך והתהווה והתרחב וקיבל צורה, ריח, צבע וקול. 
מחומרי הגלם שהוא הניח בדראפט הראשון נשאר מעט יחסית, נוספו סיפורים וגיבורי משנה, ואירועים היסטוריים התערבבו בחוויה האישית והרגשית. הוא עשה להטוטים, צייר מציאות במילים, שלף שפנים מהכובע, ולבסוף העמיד ספר מהסוג שלופת את הקורא מהרגע הראשון ולא משחרר אותו עד העמוד האחרון.
ובכל הזמן הזה נפעמתי מהיכולת שלו להתעמת עם הקושי ולהתעקש, להתייאש ומיד להתמלא אמונה מחדש וידעתי שבסוף הדרך תיוולד יצירה ייחודית שרק הוא יכול לספר.
אז הנה אנחנו יושבים בחצר ביתנו, הרך הנולד מונח על השולחן לפנינו ואני בתפקיד המראיינת מתפנה לשאול את בן-זוגי האהוב כמה שאלות.
 

1. טוב, בוא נעשה לך קצת נחת. איזו שאלה היית מת שישאלו אותך בראיון על הספר ועוד לא שאלו?

יוסי: למה כתבת ספר ולא בחרת לעשות סרט, שזה תחום שאתה עוסק בו כבר שנים?
אוקי. יוסי, למה כתבת ספר ולא בחרת לעשות סרט, שזה תחום שאתה עוסק בו כבר שנים?
יוסי: המדיום הקולנועי מורכב, יקר ונשען על שיתוף פעולה של עשרות אנשי מקצוע. כתבתי סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. עלילה שנעה אחורה וקדימה בזמן. אירועים בברלין בשנות ה 30 המאוחרות, הווי הקיבוץ בראשיתו תיאורים של מלחמת יום כיפור. את מפיקה שנים רבות. לא צריך להסביר לך שתסריט כזה דורש תקציב של מיליונים רבים. בכתיבה ספרותית אתה עם עצמך, לבד, מוחק וכותב מחדש. זה מדיום שאישית לי מתאים יותר.
 

2. עכשיו תורי. אני חולקת אתך את החיים ובשבילי אתה קודם כל איש משפחה. איך אתה מסביר את זה שלגיבור הספר שלך, אורי דולב אין משפחה, לא אישה ולא ילדים?

יוסי: הכנסת אותי לפינה. כתבתי ספר על חזון גדול וכוונות טובות שמתנפצות על סלע המציאות. הספר הוא על בדידות גדולה. סיפור האהבה שבספר מקביל לסיפורה של ישראל כמדינה. חשבתי שיש עוצמה גדולה יותר להתמודדות הפנימית של הגיבור אורי דולב כאיש מצליח שאחרי הכל נשאר לבד. הוספת משפחה לחייו של אורי דולב הייתה מסיטה את הספר ממסלולו. ויתרתי על משפחה בספר אולי משום שמשפחתי חשובה לי כל כך בחיים האמיתיים.
 

3. הגיבור שלך, כמוך, נולד עם קום המדינה ומסלול חייו בספר הוא סוג של "קיצור תולדות הזמן" של ההיסטוריה הישראלית. עד כמה הביוגרפיה שלו מקבילה לזו שלך?

 
יוסי: נולדתי בסמוך ללידת המדינה ולכן יש דמיון ביוגרפי. בחיי ובחיי המדינה יש המון תחנות. בחרתי להתמקד במספר תחנות שבדרך כלל האוטובוס לא עצר בהן. נסעתי באוטובוס "המאסף" ולא "בישיר". מכל מלחמות ישראל התמקדתי במלחמת יום כיפור. האחרות רק ברמז. למרות שגם במלחמת לבנון השתתפתי כלוחם. חיפשתי נקודת מבט קיבוצניקית על ההתרחשויות בארץ הזו.
 

4. הבן שלי, כינה אותך פעם "פורסט גאמפ" הישראלי, אחד שנכח כמעט בכל צומת משמעותית בתולדות המדינה. מה לדעתך היה האירוע המכונן שהשפיע עליך יותר מכל?

יוסי: ללא ספק מלחמת יום כיפור. הייתי בן 25, קצין ומילואימניק. המלחמה הזו טלטלה את כל הערכים שצמחתי עליהם. יצאתי ממנה אדם אחר. בפעם הראשונה התחלתי להטיל ספק בכל אמירה בכל מעשה של הדרג המפקד והדרג השלטוני. לדעתי זו היתה מלחמה של קצינים צעירים ומפקדים זוטרים. ההנהגה הצבאית והמדינית קרסה. אבוי לניצחון שכזה. בשלב מסוים במלחמה הפסקנו להקשיב לקולות שבאו מלמעלה ופעלנו כפי שמצאנו לנחוץ. אמרת "פורסט גאמפ", יצא לי להאזין במכשיר הקשר לשיחה בין האלוף אריאל שרון למפקד חזית הדרום חיים בר-לב. התנהל ביניהם ויכוח קטנוני ועקיצות הדדיות בזמן שחיילים נהרגו. הבנתי שאנחנו לבד בחולות סיני. למזלי מפקד הסיירת שלי, יהודה אולמן, תיפקד מדהים. בזכותו אף אחד אצלנו לא נהרג. על זה לא מקבלים צל"ש! תחטטי היטב בהיסטוריה, מאחורי כל צל"ש, מסתתרת פאשלה איומה שנחלצו ממנה עם הרוגים ופצועים. 
 

5. שיתפת אותי במהלך הכתיבה באירועים קשים אולי אפילו טראומתיים מתקופת הילדות והצבא. כאלה שלא דיברת עליהם בעבר. אתה חושב שהיה בכתיבה גם סוג של תהליך עיבוד וריפוי של צלקות עבר?

יוסי: שיצאתי לדרך לא חשבתי על זה כריפוי. הצורך לכתוב התחיל כבר לפני עשרות בשנים אבל תמיד היה משהו חשוב שדחק את הכתיבה הצידה. עובדתית במהלך הכתיבה החלומות חזרו בעוצמה רבה -חלומות ביעותים שחשבתי שנפטרתי מהם. התמודדתי עם זיכרון העבר וניסיתי גם להבין דברים היום שלא הבנתי אז. התהליך כולו לאורך השנים חידד בי חושים שנשכחו כמו התבוננות לפרטי פרטים, כל מילה והצליל שלה. דרך שפת הדיבור אפיינתי את גיבורי הספר, יתכן בהחלט שגם אפיינתי או עשיתי מין ריסטרט גם לאישיות הפרטית שלי. אני לא יודע אם ריפוי אבל בהחלט טיפול שורש על מהות החיים ומה אתה רוצה מעצמך כשתהיה כבר זקן.
 

6. יש לך זיכרון יוצא דופן. אתה זוכר פרטי טריוויה לא הגיוניים כמו מי הגיע מקום רביעי בשחיית גב באולימפיאדת מונטריאול. הספר שואב השראה מהארכיון הפרטי שמאופסן בראשך מגיל צעיר וזה חלק מכוחו. מלאכת הסיפור שלך מתובלת באינסוף פרטים קטנים שמציירים תמונה תלת-מימדית מרהיבה ומרגשת...

יוסי: נו, אז מה השאלה?
אני: מה זה משנה? הרי אתה בכל מקרה תגיד מה שאתה רוצה להגיד בלי קשר למה שאשאל, אז לך על זה.
יוסי: בגלי צה"ל הבנתי שאם יש לך זיכרון טוב אתה בעמדת יתרון. המוח האנושי הוא מחשב על, את אומרת מילה ומיד נשלף זיכרון כלשהו. למדתי לעשות שימוש בפלא הזה. לחבר מהר את הפרטים הקטנים וליצור מהשילוב מבט רענן ואחר. לחדד את היכולת האסוציאטיבית כדי לתת משמעות חדשה. אבל אני חלש מאד במתמטיקה. עד היום אני לא מסוגל לפתור בעיות תנועה.
 

7. "קיבוץ ברלין" הוא ספר מלא עצבות. הדמויות בו נעות בין כמיהה, לכאב ואכזבה. יש בו מעט רגעי חמלה והרבה בדידות וצער. ואילו, אתה, יוסי, אתה אחד האנשים הכי אופטימיים ושמחים שאני מכירה. איך מאיש כל-כך שמח נולד ספר כל-כך נוגה?

יוסי: דווקא חמלה יש הרבה בספר. בחיים אני אופטימי ורואה תמיד את חצי הכוס המלאה. אגב הזוגיות איתך היא הדבר הטוב ביותר שנפל בחלקי. אין זה אומר שאני לא רואה את המציאות. אני אופטימי אבל לא עיוור. בני אדם קל להם יותר להזדהות רגשית עם סבל וכאב של האחר. אין קנאה בסבל של הזולת. אושר ושמחה יוצרים גם אנטגוניזם והשוואות למה לו יש ולי אין. פעם מישהו אמר שהוא מוכן לשלם מיליון דולר כדי להיות דקה במוחו של אדם אחר. ניסיתי את התרגיל הזה בספר וזה מה שיצא. רוב האנשים סביבי עצובים, מאוכזבים, מוטרדים מכל שטות ולא נותנים לעצמם מנוחה. זה כנראה טבע האדם. אני בחרתי להתמקד בטוב. ככה הרבה יותר קל בחיים.
 

8. בשלב מסוים בתהליך הכתיבה חשבת לקרוא לספר בשם "מה יגידו", שם שחושף את ההוויה הקיבוצית, שבו כל אחד מעורב בחיים הפרטיים של שכנו.

היה לך חשש ממה יגידו החברים בקיבוץ כשיקראו את הספר? חששת מתגובת בני המשפחה לסיפורים ולדמויות המתוארים בו?
 
יוסי: על "מה יגידו" גדלנו בקיבוץ. חברה סגורה וביקורתית. הסופר אגור שיף ידידי הצליח לגרום לי להשתחרר מאותם הכבלים. הוא אמר לי תכתוב מה שמתחשק לך. אל תיתן דין וחשבון. רק תספר. המציאות לא רלוונטית כאשר היא תורמת לעלילה. עצה נפלאה, מאותו רגע נתתי לעצמי דרור לברוא ולהמציא אירועים ודמויות שלא היו ולא נבראו. לגבי אמי, ידעתי שיהיה לה מאד קשה עם הספר, אבל היא אישה חכמה וסמכתי עליה שתבין שהלכתי עם האמת שלי.
 

9. מי ישב לך על הכתף כשכתבת את הספר?

יש לי חבר ילדות מבריק ומשכמו ומעלה. אפשר לומר שמבלי שידע הוא ישב לי על הכתף. שמעתי אותו מקטר, רוטן, מתעצבן והקשבתי לו. הזיכרון שלו טוב משלי ויכולת התבוננות שלו היא בלתי נתפסת. דעתו על הספר חשובה לי מאד. אני עדיין מחכה בחשש לתגובתו.
 

10. מרגע שפרסמת ספר, הרווחת את הזכות לסבול מקנאת סופרים. ספר לי על ספר אחד שהשאיר בך חותם עמוק, כזה שהיית רוצה להיות חתום עליו.

 
יוסי: יש ספרים רבים. "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "עבר הווה עתיד" של יוג'ין יונסקו ו"מיכאל קולאס" של היינריך פון קלייסט.
 

11. יש בספר נוכחות עצומה של עולם הטבע והצומח על כל סוגיו וגווניו. לציפורים נתת תפקיד מרכזי. מאיפה זה בא?

 
יוסי: היינו באמת ילדי השמש, ילדי הטבע. הלכנו יחפים כמעט כל השנה. כל יום טיילנו בשדות ובגבעות מסביב לקיבוץ שבגליל העליון. כל עונה בשנה קיבלה משמעות בשטח. בחורף תחרות, מי מוצא את הנרקיס הפורח הראשון, מאחורי איזה סלע צומחת רקפת סגולה. זה היה חלק מהחיים להכיר ולדעת את כל סוגי הצמחים ומיני החיות הקטנות. התקבצו אצלנו אין ספור של מיני ציפורים תלוי לפי עונת השנה. מלבד בולבולים ודרורים, ירגזי, זמיר, שלדג, אנפות, תנשמות, דוכיפת, אדום החזה, חוחיות, שרקרקים ועוד. האם ראית פעם להקת סנוניות או זרזירים במעופם? זה הבלט היפה ביותר ביקום!